פסק-דין בתיק ע"א 7768-04-10

ערעור מיום 8.4.10 מטעם מדינת ישראל (ע"א 7768-04-10) ומיום 18.4.10 מטעם התובע (ע"א 21903-04-10) על פסק דין מיום 23.2.10 של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת י' הניג) ב-ת"א 47258/07, בו נקבע כי המדינה תפצה את המערער בסך של 12,000 ש"ח בגין החזקתו במעצר מעבר לנדרש, דהיינו באופן רשלני ובלתי מידתי.

תמצית העובדות

1. משיב 1 בערעור המדינה, ואסילה קוזמינקה, הוא אזרח רומני, אשר ביקש לעבוד בישראל (להלן: "העובד"). בשנת 2001 התקשר העובד ברומניה בחוזה עם " ש.כ. מאגרי אנוש בע"מ", המשיבה 3 (להלן: "חברת כוח האדם"), המספקת שירותי כוח אדם לחברות בישראל (החוזה לא הוגש).

2. בהתאם לחוזה ההתקשרות (המתחדש מדי שנה) הוצאה לעובד אשרת שהייה בארץ מסוג ב/1, עד ליום 28.2.02 בלבד (להלן: "האשרה"). באשרה נרשם כי העובד מועסק בישראל על ידי  "יכימוביץ' סוויסה בע"מ" [להלן: "המעסיק"].  האשרה לא הוטבעה  בדרכון.

3. ב-25.11.01 הגיע העובד לישראל והחל לעבוד אצל המעסיק האמור. תוקף האשרה של העובד לא הוארך מעבר ליום 28.2.02.

4. ב- 14.4.03 (כשנה וחודשיים לאחר שפקע תוקפה של האשרה) נעצר העובד על ידי משטרת ההגירה באתר בניה של המעסיק והובא עוד באותו יום לשימוע לפני הממונה על ביקורת הגבולות (להלן: "הממונה").  התברר, כעולה מפרוטוקול השימוע, כי המעסיק לא דאג להארכת האשרה של העובד, כפי שהיה מוטל עליו על פי הדין אותה עת, וכן כי אין לעובד משפחה בישראל.

בהתאם לעובדות אלה, ציוה הממונה להחזיק את העובד במשמורת עד להרחקתו מישראל.  העובד נשלח לפיכך למשמורת ב"כלא מעשיהו".

5. ב- 24.4.03 (כ-10 ימים ממועד מעצרו) הובא העובד לפני בית הדין לביקורת משמורת. בדיון זה (אשר התנהל בשפה העברית, אותה על פי הערת בית הדין העובד דובר) ביקש העובד להשתחרר בערבות, בטענה כי משלא עזב מעסיק חוקי אינו יודע מדוע נעצר, וכי נמסר לו שהאשרה הנדרשת תוסדר.  כך קבע בית הדין בעניינו של העובד ואדם נוסף שעניינו דומה (המכונים על ידיו "המוחזקים"):

"המוחזקים עבדו אצל מעסיק שאינו בעל היתר כדין להעסיק עובדים זרים ולפיכך הינם בפועל שוהה שלא כדין חרף העובדה שהדבר נעשה שלא בידיעתם".

ועוד בהמשך צוין כי המוחזקים:

"רואיינו ע"י מעסיקים פוטנציאליים בניסיון להלבינם אולם לא הביעו עניין במי מן המעסיקים".

6. בית הדין קבע כי על העובד בענייננו לצאת מן הארץ בכוחות עצמו במועד שנקבע. לאור זאת ולפי סעיף 13 ו[א][2] לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 [להלן - " חוק הכניסה לישראל"] שחרר בית הדין את העובד בתנאי שיפקיד ערבות בגובה של 15,000 ש"ח,

7.  למחרת הדיון, ביום 25.4.03, הפקידה חברת כוח האדם את הערבות בעבור העובד והוא שוחרר ממשמורת.

בפועל שהה העובד במעצר משמורת עד ליום 25.4.03 (11 יום).

8. בהמשך האריך בית הדין את שהייתו של העובד בארץ, עד אשר הוסדר מעמדו כעובד של חברה  ושמה "ייעול שיטות בניה מתקדמות" ושם ככל הנראה המשיך לעבוד עד שנת 2005, כאשר שב העובד להתגורר ברומניה.

פסק הדין בבית-משפט השלום

9. ביום 24.7.07 הגיש העובד תביעה כנגד מדינת ישראל (יחד עם שני עובדים נוספים שעניינם דומה), בה תבע פיצוי בעבור נזקיו בגין הימים ששהה במעצר משמורת, בסך 89,500 ש"ח. תביעתם של שני העובדים הנוספים נדחתה, לנוכח הודעת בא כוחם כי נכרת הסכם פשרה בינם לבין חברת כוח האדם והמעסיק ולפיו קיבלו פיצוי. בדיון מיום 26.1.09 הודיע בא כוח העובד כי הנ"ל לא יגיע למסור עדותו וכי הוא מושך את תצהירו מן התיק, משלא אומת כדין. התביעה התקבלה חלקית ונקבע כי על המדינה לפצות את העובד בסך של 12,000 ש"ח.

10. בית משפט השלום הכריע בסוגיות הבאות: שאלת חוקיות החזקתו במשמורת של עובד זר אשר הפך לשוהה בלתי חוקי על פי הדין בשל מחדל של מעסיקו; פרק הזמן  הראוי של החזקת העובד הזר במעצר משמורת בטרם הבאתו לפני בית הדין למשמורת;  שאלת נזקו של העובד הזר בשל מעצר משמורת, ותרומתו להיווצרות הנזק.

תביעתו של העובד התקבלה באופן חלקי ונקבע כי אמנם למדינה היתה סמכות לעצרו בהיותו "שוהה בלתי חוקי" על פי הדין הרלוונטי, ולפיכך נדחית טענתו לקיומה של עוולת "כליאת שווא", אולם, בהבאתו לפני בית הדין למשמורת רק בחלוף כ- 10 ימים ממעצרו, היא הפעילה סמכותה זו באופן רשלני. המדינה הפעילה סמכותה תוך פגיעה בלתי מידתית בחירותו של העובד, שהיא זכות חוקתית ראשונה במעלה, כך בפסק הדין, וזאת מבלי שהציגה כל טעם סביר לעיכוב האמור בהבאת העובד לפני בית הדין (כגון קשיי התארגנות או צרכי חקירה), ולפיכך נקבע כי ביצעה כלפיו עוולת רשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.